קבלת ערעור על הכ"ד בעבירה של אחריות קפידה (אי קיום צו בימ"ש) למערערת שלא יוצגה בהליך בבית משפט קמא

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחדרה, כב' השופט מוחמד מסארווה, שהרשיע אתהמערערת בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה -1965, וגזר על המערערת מאסר מותנה של 45 ימים והתנאי הוא שהמערערת לא תעבור בתוך 3 שנים העבירה בה הורשעה. עוד הורה בית משפט קמא על חילוט התחיבות עליה חתמה המערערת בהתאם לפסק בתיק עמ"ק 836/05 של בית משפט לעניינים מקומים בחדרה.

הערעור מופנה כנגד הכרעת דינו של בית משפט קמא. יצוין כי העונש שנגזר על המערערת אינו חמור כלל ועיקר, ככל שהדבר נוגע לענישה המקובלת בגין ביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. לענין זה אין למעשה מחלוקת בין הצדדים.

לאחר ששמעתי את  טענות הצדדים החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על החזרת התיק לדיון בבית משפט קמא משלב ההקראה.

סעיף 210 לחוק התכנון והבניה עוסק בעבירה שעניינה אי קיום צו של בית משפט. מדובר בעבירה של אחריות קפידה. האחריות הקפידה נוצרה על מנת לשמור על תקנת הציבור וליצור רמת זהירות גבוהה, באותם תחומים מיוחדים שבהם נדרשת רמת זהירות זו. על כן, רק מי שעשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה, או במילים אחרות נקט ברמת זהירות גבוהה מאד, יינקה מהעבירה המיוחסת לו.

 
המצב המשפטי הקיים היום הינו כי נאשם המבקש להשתחרר מאחריות בעבירות אחריות קפידה, בטענה כי לא ידע על ביצוע העבירה ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, עליו הראיה. הנטל המוטל על נאשם בעניין זה אינו קל.

ראה:
ע"פ 1060/97 בן עטר אלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 321, עמ' 326-327;

ע"פ 6811/01 סעיידה עלי אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 26, עמ' 40-41.

אין חולק כי המערערת ידעה שהצו נשוא הליך זה לא בוצע וכי הבניה הבלתי חוקית שהיה עליה להרוס לא נהרסה. השאלה היא האם יכלה המשיבה לבצע את ההריסה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה וצריכה להבחן לגופו.

סעיף 152 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום ; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו ; ...".

במקרה זה הופיעה המערערת בבית משפט קמא כשהיא אינה מיצגת. בתשובה לאישום השיבה המערערת כדלקמן:

"אני לא מבינה איך אני יכולה להרוס בית שאני לא גרה בו. קיבלתי מסמכים מהוועדה שקוראים להרצליה מנדלבלט ויהושוע אלטרמן לקיים את האישור וקוראים לי להעיד לכן חשבתי שזה מאחוריי. אני סבורה שאני לא יכולה לקיים צו הריסה בבית שאני לא מתגוררת בו וגרים בו אנשים אחרים. "

מתשובתה לאישום ניתן להבין, אם כי הדבר לא נאמר במפורש, שצו ההריסה נשוא כתב האישום לא בוצע. עם זאת טענה המערערת טענות נוספות כמפורט בתשובתה. למעשה טענה המערערת בשפתה, ובהיותה ללא יצוג משפטי, טענה כנגד אחריות פלילית לביצוע העבירה. טענתה העיקרית היא כי לא היה בידה למנוע את העבירה מאחר ואין ביכולתה לבצע את צו ההריסה. טענה נוספת העולה מדבריה מתיחסת לטעות בהבנת המצב המשפטי הנובעת מהליך שהתקיים בוועדה לתכנון ובניה. כל אלו טענות הראויות ברור והשאלה האם הייתה המערערת מסוגלת לבצע את צו ההריסה נשוא כתב האישום צריכה להתברר לגופם של דברים בהתאם לנסיבות העובדתיות להם טוענת המערערת.  ובכל מקרה לא ניתן היה לקבוע, בשעה בה טענה המערערת טענות אלו בפני בית המשפט, כי המערערת הודתה בביצוע העבירה המיוחסת לה (יצוין כי בהכרעת הדין נכתב כי המערערת/נאשמת הודתה בעבירה באמצעות בא כוחה וכאמור היא לא הייתה מיוצגת בהליך שבבית משפט קמא).

בנסיבות אלו, ומשקבעתי כי אין בתגובת המערערת לכתב האישום משום "הודאה", ממילא לא ניתן היה להרשיע את המערערת והיה על בית המשפט לברר את האשמה, בין אם בדרך של שמיעת ראויות ובין אם הדרך של שמיעת טענות משפטיות על בסיס עובדות מוסכמות.